"מחלות רפואיות ממושכות (כרוניות) מלוות לעתים קרובות בלאות/ עייפות, ולעתים דכאון. עובדה זו מקשה לעתים תכופות על התמודדות עם השפעות המחלה, ומובילה ליותר ויותר הגבלות על חיי החולה. חוסר המרץ המתמשך וחוסר העניין בחיים מביא בסופו של דבר לידי אי-יכולת לעבוד, לעסוק בפעולות יומיומיות, ולהחזיק חיי חברה ומשפחה.
אני פסיכיאטרית המטפלת באנשים רבים עם מחלות ממושכות. אני רואה את הבעיות האלו לעתים תכופות. למדתי שהטיפול הטוב ביותר עבור החולים שלי הינו זה המציג תופעות לואי מועטות ככל האפשר, תוך כדי התרכזות בתסמינים הבעייתיים ביותר.
מכיוון שמחלת בכצ'ט נדירה מאד בארצי, ארצות-הברית, לא טיפלתי בהרבה חולי בכצ'ט. אולם טיפלתי בחולים רבים עם מחלות חיסון-עצמי (אוטואימוניות) של הרקמות החיבוריות אחרות, כמו לופוס. הקשיים של לאות ודיכאון דומים בכל המחלות האלה.
הבחנתי בחולים אלו, שככל שהם נעשים חולים ויתר, כך הם עשויים לסבול יותר ויותר מעייפות קיצונית ודיכאון. קל לאבד תקווה כשחייך נעשים מגבילים יותר ויותר מוגבלים.
אני עובדת עם חולים רבים, ועוזרת להם להשיג מחדש ככל האפשר מחייהם הקודמים. בדרך-כלל יש צורך לעזור לחולים ללמוד למתן את עצמם, כך שיוכלו לדעת בכמה פעילות הם יכולים לעמוד מבלי שזה יהפוך ליותר מדי ואז יקח להם מספר ימים להחלים. אני גם עובדת עם תרופות שונות על מנת לעזור עם העייפות והדכאון.
קיימות שתי קבוצות עיקריות של תרופות בהן אני מתרכזת עם החולים שלי. הקבוצה הראשונה הינה תרופות נגד-דכאון. חלקן מפעילות, וכך עוזרות גם עם עייפות וגם עם דיכאון. אלו כוללות פרוזאק, זולופט ו-ו'לבוטרין בארצי.
לעתים קרובות קשה לזהות דכאון בחולים עם מחלות ממושכות קשות. חלק מהתסמינים המצויים ביותר של דיכאון בחולים רפואיים יכול להיראות כמו אלו שבדיכאון. בעיקר לאות, חוסר תאבון, מצב-רוח רע או נחות וחוסר עניין במין. לכן קל להעלים עין מדכאון בחולה הרפואי. אם החולה מראה גם חוסר תענוג בפעילות מהנה בדרך-כלל וחש פסימיסטיות, או חוסר תקווה לגבי העתיד, סביר להניח שהוא סובל גם מדיכאון.
דיכאון בלי טיפול הוכח כמגביר את סכנת ההחמרה במחלות רבות, וכמגביר את סכנת המוות של החולה המדובר. לכן חשוב מאד לטפל בדיכאון של חולים רפואיים. זה יכול לצמצם את החמרת המחלה, בד בבד עם שפור איכות החיים של החולה.
הקבוצה השנייה של תרופות שאני משתמשת בהן עם החולים הכרוניים שלי, הסובלים מעייפות ואולי דיכאון, הינן תרופות להגברת המרץ הנפשי (פסיכוסטימולאנטיות). קבוצה זו כוללת דקסטרואמפטאמין-סולפט ומתילפנילאט, הידוע בשם דקסדרין בארצי. תרופות אלו היו בשימוש לראשונה בשנות השלושים. אולם בשנות הששים הן הפכו לסמים המשומשים לרעה. בתחילה ביפן, ואחר-כך בכל העולם התעשייתי, וכך שימושן איבד אהדה, במיוחד בארצות-הברית, ובארצות אחרות, והשימוש בהן נעשה מווסת בחומרה. כתוצאה מתקופה זו של שימוש לרעה, רופאים רבים בארצי עדיין נמנעים מלהשתמש בתרופות להגברת המרץ הנפשי, למרות היתרון הברור לאנשים מסויימים. בסך הכל אני חשה שקבוצה זו של תרופות נמצאת כיום בשמוש נמוך מדי בארצי.
החשש מהתמכרות או שמוש לרעה בתרופות אלו עדיין ממשיך להיות הסיבה שרופאים רבים בארצי תומכים בחוסר שמוש בתרופות להגברת המרץ הנפשי. יש לי נסיון נרחב בשמוש בתרופות האלו. נכון לעכשיו, מעולם לא היה עלי להפסיק את אחת התרופות האלו מכיוון שהחולה התמכר אליה או השתמש בה לרעה באופן לא פעיל. אני חשה שהבעיות האלה הוגזמו, ובבחירה הזהירה של החולה אין צורך לדאגה.
באופן כללי מצאתי שתרופות להגברת המרץ הנפשי יעילות מאד לטיפול בעייפות משמעותית ודיכאון. הן עוזרות לתרופות נגד דכאון לעבוד טוב יותר להקל על הדכאון, וידועות כמשככות כאבים מסמים מרדימים ומשככי כאבים (נרקוטיים) בטיפול של כאבים כרוניים. תרופות להגברת המרץ הנפשי עוזרות לעתים קרובות עם בעיות ריכוז, בהירות שכלית, מרץ והנעה (מוטיבציה). הן מתקבלות היטב על ידי הגוף, ובדרך כלל תופעות הלואי מזעריות. תופעות הלואי השכיחות ביותר הינן כאב ראש, חוסר תאבון, נדודי שינה, חרדה ועצבנות, הזעה ופעימות לב מוגברות." (ד"ר סוזאן לגאסי, מאי 2000)
גברת בטינה ביילי, חולת בכצ'ט, הוזמנה לספר על התועלת שהפיקה משמוש בתרופות להגברת המרץ הנפשי.