לקריאת המקור לחץ כאן.
שמי טים, ואני חי
בבריטניה עם שותפתי, ברוונן, אותה אני
מכיר 27 מזה שנים.
יש לנו שני בנים- ריאן בן 18 וקאי בן 14.
ברון חולת בכצ'ט, ואובחנה בגיל שבע
בערך. היא טופלה על-ידי רופאים רבים
בבריטניה, וניסתה כמעט כל תרופה
הניתנת לחולי בכצ'ט. כשהחלטנו להביא
ילדים לעולם, שאלנו את הרופאים אם יש
איזשהו סיכוי שלילדים יהיה בכצ'ט, והם
אמרו שבכצ'ט אינה מחלה תורשתית,
ושהסיכוי הוא "מליון לאחד!" שאם
יהיה לנו ילד הוא יחלה בבכצ'ט.
שני בנינו חולי בכצ'ט, ולפעמים קשה
לנו להוביל חיים רגילים ולהתאים את
עצמנו לדרישות חברתיות. כל זה מחוץ
לבעיה של התמודדות עם בורות של
רופאים, עובדים סוציאליים ועובדי
עירייה, שלא להזכיר שירותי רווחה.
אבל תודה לאל ישנם גם אנשים ורופאים
שלוקחים את הזמן לנסות ולהבין מה זה
בכצ'ט באמת.
עכשיו אני רוצה להציג את הסיפור שלנו.
אחרי שמשפחתי כלתה כמעט את כל
האפשרויות הקיימות לתרופות הניתנות
לחולי בכצ'ט, ללא הצלחה ניכרת או ללא
הצלחה כלל, נרשמה להם תרופה המעלה
חלחלה בכל אלו הזוכרים אותה משנות
השישים. התרופה הזו הינה תאלידומיד.
הסיבה היתה בעיקר שהם נפלו לקטגוריה
מיוחדת של חולים המרשה שימוש בתרופות
בלתי מאושרות, כלומר הם ניסו כמעט הכל
ללא הצלחה רבה, ומנו שלושה חולים
במשפחה אחת.
אני מתכוון לשוחח רק על המקרה של
הטיפול בברון והמעקב אחריה בזמן
שטופלה בתאלידומיד.
היינו בורים בכל הנוגע לתופעות לואי
ולמעקב ההכרחי בזמן שמוש בתאלידומיד,
ולכן כמו רוב החולים סמכנו על
הרופאים. ידענו רק שתאלידומיד גרם
לפגמים ביילודים, ולכן אסור לברון
להיכנס להריון. לא נאמר לנו באיזה חלק
של ההריון יכול תאלידומיד להשפיע על
העובר, ולא ניתן לנו יעוץ לתכנון
המשפחה. ברון נשאלה רק "מה את עושה
למניעת הריון" וזהו זה! ברון
השתמשה בגלולות וכך זה נשאר.
קיבלנו מכתב שנועד להזהיר אותנו
מסיכון מזערי. נאמר בו:
"קיים סיכון מזערי שתאלידומיד
משפיע על העצבים. תוכל להרגיש סיכות
ומחטים {הערת המתרגמת: "נמלים"}
בכפות הידיים והרגליים, אבל הדבר
ניתן לתיקון באמצעות הפסקת התרופה".
כעת אנו יודעים שזו היתה האזהרה מנוירופתיה של תאלידומיד.
ברון החלה לקחת תאלידומיד. לקראת סוף
1989 היא לקחה 100מ"ג שלוש פעמים בשבוע.
לא הרבה אחרי כן, אולי תוך מספר
שבועות, כיביה נעלמו, והדבר היה נכון
גם לגבי הילדים. תאלידומיד עבד!
בהגיע אפריל 1990 , ברון היתה מודאגת,
מכיוון שעלתה במשקל ומחזורה היה בלתי
סדיר. היא גם חוותה דגדודים מוזרים.
בפגישתה עם רופאה המומחה, העלתה את
הבעיות, והוא הבטיח לה שאין מקום
לדאגה, וכמו כל חולה אחר האמנו שהרופא
יודע טוב ביותר. אולם מכיוון שלא עלה
בידו לשכנע אותנו מעל לכל ספק שברון
אינה בהריון, היא החליטה לבקר בבית-החולים
לתכנון המשפחה באזורינו, ולערוך שם
בדיקת הריון כדי להשקיט את דעתנו.
(היא תמיד אמרה שהכי נורא יהיה לקחת
תאלידומיד כטיפול בבכצ'ט ואז ללדת
ילד אומלל עם פגמים מולדים, שגם לו
יהיה סכוי גבוה לחלות בבכצ'ט, והוא
בעצמו עלול להזדקק לתאלידומיד).
הצוות הסתכל על ברון כאילו היא
משוגעת כשאמרה שהיא מטופלת
בתאלידומיד ולכן ביקשה את הבדיקה, עד
שהיא הראתה להם את הבקבוק עם התווית
"תאלידומיד" על פניו. במזל, היא
לא היתה בהריון. ידוע לנו שחולת בכצ'ט
עם כל הסימפטומים הנלווים כגון בעיות
במערכת העכול, הגורמות לעצירויות
ושלשולים, וכל התרופות שעליה לקחת,
אינה יכולה להסתמך על הגלולה בלבד.
זמן מה לאחר מכן ברון התבקשה לעבור
בדיקות שגרתיות לנשים בגילה, בהן
בודקים כולסטרול וכדומה. בזמן הביקור,
ברון סיפרה לאחות את בעית העליה
במשקל, והאחות לקחה דגימת דם לבדיקת
תפקוד בלוטת התריס. תוך שבוע התקשרה
האחות לאמר שברון סובלת מתפקוד נמוך
של בלוטת התריס וזקוקה לתירוקסין {הערת
המתרגמת: תרופה לטיפול בבעיה}. אנו
תוהים מדוע אותם רופאי עלית לא ערכו
בדיקה זו או אפילו חשבו עליה.
ואז בנובמבר 1991 ברון התבקשה להופיע
בתוכנית טלויזיה בערוץ ארצי, תוכנית
לציון יום השנה השלושים להורדת
תאלידומיד מן המדפים. על ברון היה
לשוחח על היתרונות שהתרופה הביאה
לחיי משפחתנו, וכיצד התרופה שולטת
בבכצ'ט שלהם.
באותה תוכנית טלויזיה נוכח חבר
פרלמנט שהביע דאגה שרופאים מראים
כשורים מפוקפקים במעקב זהיר של תכנון
המשפחה של חולים, כמו גם של החולים
עצמם בזמן שמוש בתרופה. הוא השתמש
במילים " השימוש החופשי-חופשי
בתרופה". הוא המשיך ואמר שבקש
להפגש עם וירג'יניה בוטומלי, מזכירת
הממשלה לעינייני בריאות דאז, והיא
הבטיחה לו שקיים תקנון נוקשה לגבי
השימוש בתאלידומיד, ושהמצב ימשיך
להיות בפיקוח.
מאוחר יותר החלנו לחשוב שעלינו לעשות
משהו בעצמינו. לכן אחרי ששוחחנו
ביננו החלטנו שעלי לעבור עיקור.
הלכנו לרופאת תכנון המשפחה באזורנו
והסברנו מדוע חשבנו שעלי לעבור עיקור.
הרופאה התחלחלה לשמע הסיפור שברון
לקחה תאלידומיד זמן ארוך כל כך ללא
יעוץ נאות. היא נתנה לנו הפניה, ואמרה
שמכיוון שברון לוקחת תאלידומיד לא
נצטרך לחכות הרבה.
בסופו של דבר עברתי את הנתוח 6-8
חודשים מאוחר יותר, ואז היה עלי לחכות
שלושה חודשים נוספים לדגימה הראשונה,
חודש נוסף לדגימה השניה, וחודשיים
נוספים אחרי כן. כיוון שלא שמעתי דבר ,
התקשרתי לבית החולים לברר את תוצאות
הבדיקות. נאמר לי ששתי הדגימות אבדו
ויהיה עלי לחזור על שתיהן. לכן, אחרי
כל הזמן הזה וארבע בדיקות, לא יכולתי
להאמין כשנאמר לי שהעיקור נכשל ועלי
לעבור נתוח נוסף. וכך הוסף שמי מחדש
לרשימת הממתינים למשך 4-6 חודשים
נוספים.
לאחר קרוב לשנתיים ושני ניתוחים
הצליח העיקור. זמן מה לאחר מכן היה
עלי לחזור אל בית החולים מפאת
סיבוכים שנגרמו כתוצאה מהנתוח.
כשנפגשתי עם הרופא והחלנו לשוחח הוא
דרש (בסרקסטיות) "איך אתה יודע
שהעיקור הצליח?". באותו רגע ממש
התחלתי לצאת מכלי. הסברתי לו מדוע
הנתוח נעשה, ושאם אין ביכולתו לרדת
לעומק העובדות אבקש להחליף רופא.
לאחר שהסיר את ראשו הסרקסטי והמתנשא,
עברה שארית הפגישה בשלום.
בינתיים, ברון עדיין הרגישה תחושות
משונות, אולם עתה יותר מהן דמו לנמנום
מאשר לדגדוג. היא ספרה לרופאיה והם המשיכו
להבטיח לה שאין מה לדאוג והכל בסדר.
היא עברה את בדיקת העצבים הראשונה
באוגוסט 1993, ולא נאמר לה דבר לגבי
התוצאות. תארנו לעצמנו שאם משהו היה
שלא כשורה היה נאמר לנו. בערך ב-1994
ברון כבר פיתחה נמנום ברגליה, זרועה
ופיה. היא אמרה שהתחושה היתה של כבדות
והמשיכה לידע את רופאיה, אבל גם
המשיכה לקחת תאלידומיד.
פגישותיה עם הרופא המומחה נעשו אחת
לששה חודשים, ובכל פעם קיבלה ברון
מספיק תאלידומיד למחצית השנה הבאה.
פעם אחת שונתה פגישתה לתאריך מאוחר
יותר, והיה חשש שהתאלידומיד שניתן לה
לא יספיק על לפגישה הבאה. ברון התקשרה
למזכירה של הרופא המומחה שלה לשאול
אם יש באפשרותה לקבל את התרופה.
המזכירה אמרה לברון לבקש מהרופא
הכללי לתת לה מרשם וללכת עם המרשם
לבית המרקחת לקבל את התרופה. ברון
נסתה להסביר שהתרופה ניתנת על בסיס
אישי שמי בלבד, ושרק בית החולים יכול
לתת לה אותה, בעוד לבית המרקחת אסור
לעשות זאת. אבל המזכירה אלצה אותה
לעשות כפי שהורתה. לאחר הנסיון
המיותר הזה, היה על ברון להתקשר מחדש
למזכירה ולהסביר לה שוב את שהסבירה
קודם לכן. בסופו של דבר היא השיגה את
התרופה מבית החולים, וכן כתבה תלונה
אודות כל העניין.
בספטמבר 1995 ברון עשתה בדיקת עצבים
נוספת. לא נאמר לה דבר אודות התוצאה.
ברון חברה בעמותת הבכצ'ט הבריטית והם
עורכים מפגש פעם בשנה ומזמינים
רופאים לשוחח על התקדמויות בנושא
טיפול בבכצ'ט.
היא הלכה למפגש ב-1995 בו שמעה רופא
משוחח על השימוש בתאלידומיד לבכצ'ט.
ואז הגיע הבום הגדול. הוא אמר שחצי
שנה הינה זמן ארוך לתת תאלידומיד
לילדים. הוא גם שוחח על חשיבות בדיקות
העצבים והזמן בינהן (ששה חודשים),
ומעל לכל חשיבותן של בדיקות הריון
ותכנון המשפחה. ברון הרגישה נורא
בחושבה שהיא ובנינו כבר לקחו
תאלידומיד 7 שנים עד אותו זמן. בשבע
השנים הללו היא עברה רק שתי בדיקות
עצבים ואף בדיקת הריון חוץ מזו
שארגנה בעצמה. עתה איבדנו כל אמון
ברופאים שרשמו לה תאלידומיד. פתאום
נשמע לנו שחבר הפרלמנט צדק, "השימוש
החופשי-חופשי בתרופה". החלטנו
לשאול את הרופא הכללי שלנו אם יש בידו
לארגן פגישה עבור ברון והילדים עם
הרופא שהרצה, כדי שנוכל לקבל חוות דעת
שניה.
במרץ 1996 ברון הלכה לפגישתה התקופתית
עם הרופא המומחה שלה, שהודיע לה
שבדיקת העצבים היתה בלתי תקינה. הוא
גם הציע שתגביר את כמות התאלידומיד
שלקחה, מכיוון שכיביה החלו להתגבר
שוב. אולם ברון הודיע לו שהיא ארגנה
פגישה עם רופא אחר ושפגישה זו עמדה
להתרחש מספר ימים לאחר מכן.
המשפחה בקרה את הרופא החדש במרץ 1996.
הוא אמר לברון שאסור לה לקחת יותר
תאלידומיד, מכיוון שהיא סובלת מנזק
בלתי הפיך לעצביה. מאז אושר הנזק בתור
נוירופטיה של תאלידומיד. הרופא החדש
כתב לרופא הכללי ולרופא המומחה שרשם
את התאלידומיד להודיע להם שיעץ לברון
להפסיק ומדוע. הוא גם העביר להם מידע
לגבי טיפול אחר שניתן לנסות.
רופא זה הינו מומחה לבכצ'ט, ועכשיו
ידוע לנו שהוא נמנה על צוות הרופאים
שמונה על ידי הועדה הבריטית לבטיחות
תרופות לחבר תקנון לשמוש ונתינת
מרשמים לתאלידומיד שהוצא לאור ב-1994.
עבודות נוספות שהוציא לאור הינן "תאלידומיד-
הדרך קדימה" ו"נסיון קליני עם
תאלידומיד בטיפול בכיבים חמורים בפה
ובאזור אברי המין במחלות כגון בכצ'ט:
שמוש במחקרים נוירופיסיולוגיים
לאבחון נוירופתיה של תאלידומיד".
בסוף מרץ באותה שנה ברון חלתה. הדבר
קרה פשוטו כמשמעו כתוצאה מכך שלא
קבלה שום טיפול, לאחר שבע שנים שקבלה
תאלידומיד ונאלצה להפסיק את התרופה
בפתאומיות. היא לקתה באחד מהתקפיה
הנוראים ביותר אי-פעם, שכלל כיבים בפה,
בגרון, במערכת העיכול ובפי-הטבעת, וכן
כאבי פרקים, שלשול והפעם גם רעידות
רציניות.
היא התקשרה למזכירה של הרופא המומחה
שלה לקבוע תור, כדי לראות אם תוכל
להתחיל באחד הטיפולים שהוצעו.
המזכירה סרבה ואמרה: "אם את צריכה
תור מוקדם יותר, רופא המשפחה שלך חייב
לארגן אותו". כמובן למחרת רופאה
הכללי של ברון עשה בדיוק זאת ועדיין
סורב על ידי המזכירה. בהתאם הוא דרש
לדבר עם הרופא המומחה להביע את דאגתו.
מאוחר יותר באותו יום התקשר הרופא
המומחה ושוחח עם מזכירתו של הרופא
הכללי ואמר אותו דבר, כלומר שלברון יש
תור לעוד מספר חודשים ואין לה צורך
בתור מוקדם. הוא סרב להעניק לה את
הזכות הבסיסית של כל חולה, הזכות לקבל
טיפול בהתאם לצרכיה הרפואיים. מאז
עברה ברון לבית חולים ורופא אחר.
התלוננו על הדרך בה טופלה ברון, ועל
המעקב הלקוי. נפגשנו גם עם המנהל
הראשי של בית החולים ועם ראש מחלקת
ראומטולוגיה להביע את דאגתנו בנושא
המעקב הלקוי. המנהל הראשי גילה הבנה
רבה, אולם למרבה הצער ראש מחלקת
ראומטולוגיה אמר שלא כל הרופאים
רואים צורך לערוך את כל הבדיקות
כמצויין בקווי ההנחייה, מכיוון שהם
מבוססים על דעת הרופאים המחברים,
ואינם משקפים את דעתם של כלל הרופאים.
אבל התקנון הוזמן ואושר על ידי הועדה
הבריטית לבטיחות תרופות!
על כל הרופאים לשקול את היתרונות
והסיכונים של תרופה נרשמת כנגד המחלה
עבורה היא ניתנת, אבל במקרה של ברון
הכיבים שלה חזרו והיו עדויות חותכות
של נוירופתיה במשך זמן רב. הדבר
האחרון שחולה רוצה הוא מחלה נוספת
למחלה המקורית לה נרשמה התרופה. בכצ'ט,
בניגוד לנגיף האיידס ומחלות אחרות
בהן מטופלים נכון להיום בתאלידומיד,
אינה מאיימת על חיי החולה באותה מידה,
ומוכרח להיות הבדל ניכר בשקילת
היתרונות והסיכונים. (אסור להשתמש
"חופשי-חופשי").
עכשיו אנו יודעים כל כך הרבה על
תאלידומיד, שאין ביכולתנו להבין מדוע
כל רופא הגיוני שהוא לא ישקול את
חשיבות בדיקות ההריון ומעקב מלווה
בבדיקות עצבים למקבלי התרופה.
בשלהי שנות החמישים, כאשר תאלידומיד
יצא לשוק כסם הרגעה, התחיל להיוודע
בהדרגה שנוירופתיה הינה תופעת לואי.
עובדה היא שאיגוד המזון והתרופות
האמריקאי לא הסכים להתיר אותה לשימוש
בארצות הברית מסיבה זו בדיוק, עד
לגילוי מידע נוסף.
כמו בספרות אחרת שקראתי, אנשי שאר
העולם הפכו לעכברי מעבדה אנושיים, על
פיהם יקבע אם האמריקאים יאשרו את
התרופה אם לאו. אבל אז הגיעה האמת
המחרידה, שתאלידומיד גורם לתפלצת
בעוברים אנושיים. זה היה הסוף לשמוש
בתרופה בעולם. היא לעולם לא אושרה
בארה"ב למעט מספר נסויים רפואיים.
כתוצאה מבורותם של מספר רופאים,
בהאמינם שתרופה אינה יכולה להשפיע על
תינוק בטרם היוולדו, והאיטיות של
הסרת התרופה מהמדפים היו כל כך הרבה
נפגעים. עשרות אלפי תינוקות נולדו עם
פגיעות של תאלידומיד, ורבים מהם מתו
בטרם עת והשאירו מאחוריהם הורים
מוטרדים הנושאים לאורך כל חייהם את
השאלה "מדוע זה קרה?"
תאלידומיד הוצא מכלל שימוש ב-1960 כאן
בבריטניה בשל ההשפעות המפלצתיות שלו,
אולם גם בשל נוירופתיה פריפרלית.
ואז בשנות השמונים המוקדמות החל
תאלידומיד לחזור חרישית לשימוש, אולם
מכיוון שלא היה תרופה מאושרת, היה
עליו להינתן רק לצורך מבחנים רפואיים
ובמקרים בהם כל התרופות האחרות נוסו
ונכשלו. על התרופה היה להינתן על בסיס
אישי שמי בלבד, ועל הרופא הרושם היה
להיות אחראי באופן מוחלט לשלום החולה
ובטיחותו. רק רופא בעל נסיון עם
תאלידומיד ועם המחלה עבורה הוא ניתן
יוכל לרשום את התרופה. ככל שידענו
מתכנית הטלויזיה בה הופיעה ברון ב-1991,
כל הנושאים הללו היו בפיקוח. אבל זה
לא קרה.
ב-1996 טלפנתי ושוחחתי עם אדם בסוכנות
הבריטית לפיקוח על תרופות, ושאלתי
מתי נכתב התקנון לראשונה, בהסבירי על
תכנית הטלויזיה מ-1991. נאמר לי שלא היה
תקנון כלשהו עד 1994. ביקשתי מחברת
הפרלמנט שלנו לבדוק את העיניין, והיא
אכן עשתה זאת. מחלקת הבריאות אישרה
שמעולם לא היה תקנון לפני 1994. שאלתי
האחרונה הופנתה לחבר הפרלמנט שאמר ב-1991
שמזכירת הממשלה לעינייני בריאות
הבטיחה לו שקיים תקנון נוקשה ושהמצב
בפיקוח.
הוא פשוט שלח אותי מחדש לחברת
הפרלאמנט ואיחל לי הצלחה.
מכיוון שכבר שוחחתי עמה, לא ראיתי
צורך לחזור בפניה על השאלה. החלטתי
לצור קשר עם העמותה הבריטית
לתאלידומיד, ולשאול אם ידוע להם
שמספר רופאים עדיין מתכחשים לתקנון.
העמותה יצרה קשר עם בית המרקחת וענף
המרשמים הרפואיים של מחלקת הבריאות,
שאמרו להם כך: "ההוראות העכשוויות
הן שעל תאלידומיד להיות בשמוש רק
בסיבות מיוחדות. חובה לציית לתקנון
והרופא הרושם אחראי באופן מוחלט
לחולה". איפהשהו מישהו מרומה.
לאחר מכן יצרתי קשר עם התאחדות
קרבנות תאלידומיד בקנדה, מפאת
מעורבותם בחיבור התקנון המצוי בשמוש
בארה"ב והנקרא סטפ"ס. הבעתי את
דאגתי בהקשר לצורה בה נעשה לעתים
השימוש בתאלידומיד כאן בבריטניה.
להלן תשובתם:
"אנו, התאחדות קרבנות תאלידומיד
בקנדה משתתפים בדאגתך, אולם היננו
מודעים שקבוצות נפגעים יכולות לעשות
מעט מאד בעניין. התרופה תאלידומיד
מסווגת בבריטניה תחת "תוכנית
רחמים לספוק תרופות" (לא השם
המדויק, אבל הבנת את הרעיון) בדומה
למצב בקנדה. הווי אומר שכל הקשור
לאספקה וכו' של התרופה נמצא בשליטת
הממשלה ללא כל התחייבות מצדה ליידע
את הצבור. על הממשלה לציית לכל התקנות
הנוגעות לפרטיות החולה, ולכן אינה
מגלה את זהות מקבלי הצרופה. בנוסף לכך,
לא הוצבו כללים לגבי מידע וחנוך
הנוגע לכל מרשם, ואין להם יכולת (מנגנון)
לפקח על התרופה או החולים המקבלים
אותה. מסיבה זו התאחדות קרבנות
תאלידומיד בקנדה נאלצת להעדיף את
אישור התרופה בארצך... כפי שעשינו
בארה"ב. אישור ורישוי התרופה
משמעותו שניתן לאלץ את היצרן לעמוד
בתקנים שניתן לשלוט בהם (לחוקק) בזמן
הרישוי.
עדיף שתאלידומיד יאושר מאשר שישאר
ללא פקוח, מכיוון שכך תהיה לציבור
גישה לרמה אחרת של מידע ולעדויות מכל
הנוגעים בדבר (יצרני התרופה ורושמיה)
וכדי שתינתן לחולה יותר שליטה על
המידע המתקבל, ושהמידע יהיה עקבי
יותר".
ברצוני להודות לויויאן קר מ-טי.וי.אי.
וראנדולף וורן ופול חדד מ-טי.וי.איי.סי.,
על שהרשו לי להשתמש בהרהוריהם בספור
זה.
אני מוכרח לציין שאין ברצוני להכחיש
טיפול בתאלידומיד מכל אדם שהתרופה
יכולה לעזור לו, אולם המקרה שלנו אינו
היחידי בו נעשה שמוש בתאלידומיד ללא
מעקב ויעוץ נאות. הייתי מצפה שאם רופא
רושם תרופה לחולה, עליו קודם כל להיות
בקיא במחלה, וכן בתרופה וכיצד לעקוב
אחרי תופעות הלואי שלה. זוהי זכותו של
כל חולה. אם לא, שישאיר את העניין
למומחים.
בשנה הבאה יצויין יום השנה הארבעים
להורדת תאלידומיד מן המדפים כאן
בבריטניה. אני תוהה לו היתה נעשית
תכנית טלויזיה המכירה במצב, כמה
אנשים יבואו ויאמרו "נתנו לי
תאלידומיד ולא עקבו אחרי בהתאם
לתקנון".
לבסוף, לשם מה הזמינה מחלקת הבריאות
ובטיחות תרופות תקנון, אם אינה כופה
את יישומו? כמו-כן, חברי הפרלמנט
מתעלמים מן המצב כשהוא קורה ממש תחת
אפם... כך אין מיישמים את המסקנות
הקשות שנלמדו בעבר מהשמוש בתרופה
מסוכנת זו- תאלידומיד.
נספח 1- ינואר 2002 (טים, בריטניה)
לידיעתך: נוירופתיה של תאלידומיד מאת ד"ר קולין קרופורד.
תגובות קוראים
<<טים, קראתי את סיפורך באתר של טל. שמחה שזה סוף-סוף יצא לאור>> לורי, ארצות הברית.
<<בישראל אנו משתמשים בתאלידומיד לעתים רחוקות לטיפול בבעיות עור חמורות בחולי לופוס (SLE) ובמקרים קשים של פצעים בפה בחולי בכצ'ט>> פרופ' אלדד בן- שטרית, הדסה.
<<טל היקרה,
כל הכבוד>>